אתחיל ואומר שיצאתי לפרויקט הזה באי ידיעה. בחרתי בכוונה בנושא לא ממוקד מאוד על מנת שאוכל להתפרע בדימיון ולחשוב לעצמי מה זה אומר עבורי? איך זה מתפרש אצלי?  מה זה בכלל פחד? מה אפל בעולם? מה לא אפל וקודר בעולם? 

אני חושבת שעצם שאילת השאלות הללו והרעיון לצאת לפרויקט צילום כמו להרפתקה שאין לדעת מה תהיה בסוף התוצאה זה הדבר שהביא בעצם לפרויקט שאני מרוצה ממנו.

​

​

באתי לפרויקט באווירה מאוד משוחררת- לנסות דברים חדשים, לזרום עם הרעיונות של עצמי, לא להיות מקובעת. אני חושבת שזה היה דבר חיובי אך אני שמחה שהייתה לי את האפשרות לבצע את עבודת החקר, דבר שמאוד מיקד אותי. פעם ראשונה בחיי קראתי על המושג ועל אמנות הסוריאליזם. זה מושג מוכר, כולנו יודעים בערך מה הוא אומר, אבל לקרוא על צלמים, על תפיסה מסוימת כלפי העולם- לא רק באמנות, על תנועה שטיפחה את הרעיונות הללו. סוריאליזם זו תורה מדהימה ומעניינת ואני שמחה שנחשפתי ולמדתי עליה, אני סבורה שזה דבר שעזר לי להמשיך להתקדם בפרויקט. בייחוד חקר הצלמים שעשיתי- מאוד התחברתי לעבודותיהם של תמרה דין וקייל תומפסון. ברגע שנחשפתי לעבודותיהם הבנתי שלזה התכוונתי, זה מה שמעניין אותי, לשם אני שואפת. משם הפרויקט שלי רק התמקד יותר ויותר ואני מרגישה שבזכות זה פרשתי כנפיים ויכולתי לבצע עוד רעיונות שהתגבשו אצלי במהלך העבודה.

​

​

תהליך הצילום לא היה קל עבורי, בייחוד לא בתחילתו. חזרתי לצלם אחרי תקופה ארוכה שלא צילמתי. במהלך הסגרים בקורונה לא מצאתי את החשק והרצון לצלם בתוך הבית, זה שעמם אותי, לא הרגשתי שמאתגרים אותי במיוחד בעצם הצילום בסביבה שעבורי היא מאוד רגילה, לכן המצלמה הפכה להיות פריט רקע בבית עד הפרויקט. בתחילתו של הפרויקט צילמתי מתוך הכרח. הייתי צריכה להגיש פרזנטציות אז אילצתי את עצמי לחשוב על רעיונות להתנסות בדברים, לצאת מהשגרה. זה לא היה פשוט אבל אני שמחה שעשיתי זאת, כי עם הזמן הרעיונות רק המשיכו להתגבש בתוכי. אני יכולה להגיד שהפרזנטציות האחרונות נעשו יותר מהנות עבורי, נהנתי מהאתגר, רציתי לחוות ולהתנסות!

​

​

אם היה לי עוד זמן הייתי עושה מאמץ ומחפשת דוגמנים ודוגמניות בסגנון קצת אחר שמאוד רציתי לצלם- צבע עור מאוד כהה, לבקנים ועוד. הייתי נוסעת אולי לעוד מקומות רחוקים יותר שדות ושטחים פתוחים, דבר שלא התנסיתי בו.

​

​